הלם.

הגשתי את כתב היד מתוקן שלי למאירה ותגובתה (בקצרה) היתה:
״עכשיו זה הרבה יותר מדוייק. אני חושבת שעכשיו אפשר להתחיל סקיצה. מקסימום את הטקסט אפשר עוד לשנות אחר כך״. 

מה?!
להתחיל סקיצה? לאייר? עכשיו?!
אבל, אבל… עוד לא סיימנו את סדנת הכתיבה אפילו. 
רק התחלתי את קורס האיור… אני עוד לא מוכנה.
אני בכלל לא שם. או פה. או בשום מקום עדיין. 
אם אתם חשים בחרדה קלה מבצבצת לה מבין השורות, אתם לגמרי צודקים.

פשוט… חשבתי שיש עוד הרבה מאוד זמן לפני שאקבל תגובה כזו שאפשר להתחיל לאייר סקיצות אמיתיות לספר. נכון שכבר קישקשתי אותן, וככל שעסקתי יותר ויותר בטקסט, עלו לי עוד ועוד רעיונות לאיורים, למה יהיה בהם, מה כולל העולם שאני מדמיינת עבור הטקסט והדמויות, מי הן הדמויות ומי ילווה אותן, ועוד. 
אבל מכאן ועד לאייר אותן וממש לעבוד על הדמויות עצמן (שזו היסטריה בפני עצמה) חשבתי שיש לי עוד זמן. שיש לי עוד מלא עבודה לפני שאגיע לזה. 
מה, זהו? הספר כבר כתוב? 
עוברים הלאה? 
מתי זה קרה? 
הלם.  

לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. ושהתגובות לסיפור ולכתיבה שלי יהיו כל כך טובות כל כך מהר. 
אמאל׳ה. אני שמחה, מאושרת ומתה מפחד. הכל ביחד. 
מה עושים עכשיו? 
ואיזה כיף שמאירה אהבה את השינויים שהכנסתי, ואת הרעיון והסיפור. 
זה לגמרי נותן לי ביטחון להמשך הדרך. 
אבל הדרך עוד ארוכה.
אז החלטתי לא לגעת בסקיצות לאיורים עד ארגיש מספיק בטוחה בעצמי. 
קודם אסיים את קורס האיור ואז נראה מה אעשה הלאה ולאן תוביל אותי הדרך. 
עכשיו אני אשתה לי תה, אנשום וארגע. 

מאחלת גם לכם רגעים מרגשים כאלה בדרככם, 
תודה שאתם איתי,
יפעת