זולגות הדמעות מעצמן

היום היתה ההגשה החגיגית של מיצפוש שלי (מיץ פטל) בקורס טקסט תמונה במאיירימים, בית הספר המקוון לאיור של ליאורה גרוסמן. 
אני לא מגישה. ידעתי את זה מראש מאחר וצבעתי ממש מעט. 
למרות שצבעתי במטוס ולמרות שניסיתי לצבוע עוד כשחזרנו. לא הצלחתי מעבר לכך. וכבר השלמתי עם זה שאגיש מאוחר יותר. 

אבל בהגשה עצמה כשהבנות הגישו והתקדמנו עבודה, ועוד עבודה, והכל היה כל כך יפה ומושקע, שמחתי מאוד בשבילן והייתי גאה בהן מאוד! 
בנות, אם מישהי מכן קוראת את זה – אתן אלופות וסופר סופר מוכשרות! 3> 3> 3>
אבל.. גם ירדו לי קצת דמעות כי מאוד מאוד רציתי גם. רציתי להגיש עם כולן, לסיים את הקורס בגאווה, לקבל ביקורת וללמוד ממנה ושאוכל להתקדם קדימה. 

אולי זה מה שחורה לי יותר מהכל. שאני לא יכולה כרגע להתקדם קדימה. 
עד שלא אסיים ואגיש את הפרוייקט לליאורה אני לא מתקדמת ולא אתחיל לעבוד על הספר שלי. זה היה חלק מהתנאי שלי לעצמי כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. שאני יכולה. שאני מאיירת יותר טובה ממה שהייתי ואני זו שתאייר את הספר שלי. אני לא אחר/ת. 

בצד החיובי – 
למרות שלא סיימתי את הפרוייקט עד תום, ליאורה עדיין הציגה את האיורים שלי בשחור לבן ואת הדמויות הצבועות והצבעוניות. 
תודה רבה ליאורה!
(חלקיק קטן מהם בתמונה הראשית למעלה).

שמחתי לראות שלמרות שלא סיימתי התגובה היתה חיובית ומעודדת וזה נתן לי תקווה ורצון עז לסיים ולהגיש בכל זאת,
מאוחר יותר כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה. 

ואני אעשה זאת. 
וכשאעשה זאת גם אעלה את כל הפרוייקט שלי ואשתף אותו אתכם. 
העוקבים שלי. 3> 

תודה לכם שאתם כאן איתי,
יפעת