תפקידו של המאייר

• הערה: מטעמי נוחות רוב הפוסט הזה כתוב בזכר, אבל תקף כמובן גם למאיירות וסופרות, שהרי גם אני מבינהן 🙂

אחד הדברים שמאייר טוב צריך לעשות בבואו לאייר ספר ילדים הוא להוסיף פרשנות משלו לטקסט של הסיפור.
לברוא עולם שלם מלא בפרטים קטנים (בהם נמצא אלוהים אם אצטט את המשפט הידוע) שתומכים בפרשנות הזו ומוסיפים לה.
הפרשנות הזו, היא בעצם הקונספט (הרעיון) עליו נשענים כל איוריי הספר.
הפרשנות לא יכולה לבטל את הטקסט או שלא להתייחס אליו, כי כפי שליאורה מלמדת אותנו: ״הטקסט הוא המלך״,
אבל היא כן יכולה לחתור תחתיו ואף להראות ביקורת כלפיו.
איורים הם לא קישוט לטקסט. הם לא אמורים רק להראות את מה שכתוב בטקסט אחד לאחד, אלא להרחיב את הטקסט,
להוסיף לו, ולהעשיר אותו.
את כל זה אני מסבירה תמיד לכל מי שפונה אלינו להוצאה לאור של ספר ילדים.
כי זו הסיבה שאני תמיד מעודדת אתכם לבחור במאייר/ת הכי טובים שתוכלו למצוא. לא לאייר בעצמכם. (גם אם יש לכם כשרון ציור)
האיורים מוכרים את הספר. נקודה. איור זה מקצוע. זה דיסיפלינה שונה מציור או אמנות.
רוצים להוציא ספר ילדים עם סיכוי טוב להצלחה – זה אחד הדברים שלא ניתן בשום פנים ואופן לוותר עליהם.

ומאחר וגם אני לא מתכוונת לוותר עליהם אני משקיעה בעצמי כדי להפוך למאיירת טובה משהייתי בעבר.
אז אם אחזור למיץ פטל שלי ולקורס האיור – זה השלב בו אני נמצאת כרגע. פרשנות.
היו לי כל מיני רעיונות לאן אני יכולה לקחת את מיצפוש שלי בינהם:
1. כל הדמויות הן צעצועים והן חיות ביער צעצועים. (רעיון שמישהי אחרת עשתה בסוף במקרה).
2. מיצפוש שלי לא יוצא מהבית ומסתתר כי הוא מתבייש במשהו ומעדיף להיות בבית. (למשל שיניו העקומות והגדולות).
הוא מאוד אוהב פטל ומאוד מטפח אותו.
3. מיצפוש לא יוצא מהבית כי הוא מכור למסכים. כמו הרבה ילדים בימינו. הוא גיימר ומעדיף לשחק בבית.
4. שילוב של השניים: הוא מתבייש בשיניו ולכן מעביר את רוב זמנו בגיימינג. יוצר קשר עם החוץ דרך מסכים.
בהתחלה, כפי שניתן לראות באיור הקונספט שלי כאן מטה, הלכתי על האופציה הרביעית בעודי מנסה לאייר איור קונספט,
שיצהיר על כוונותיי.

ליאורה ממש ממש לא אהבה את הקונספט הזה של המסכים. אמרה שזה סיפור ילדים תמים ושמיץ פטל נראה פה כמו חוקר פרטי עם המסכים המפוצלים והכל.
אני מבינה אותה. אולי באמת הלכתי רחוק מידיי? אין לדעת.
אבל לתחושה המעורבת שהיתה לי בבטן לא יכולתי להתכחש. זה הרגיש לי שזה ממש לא זה.
לא התכוונתי להפוך אותו לחוקר פרטי. זה באמת טו מאצ׳. אולי כדאי שאעדן את זה למינימום, ובמקום הוא יהיה גיימר שמתבייש בשיניו,
אבל כמו שילד הוא גיימר. מבלי שהגיימריות תשתלט על הכל.
לשיעור הבא אני אמורה לאייר את הסביבה שבה מיצפוש חי. נראה מה ילד יום.

אחלו לי בהצלחה,
זה דיי מבאס כשהקונספט שלך נפסל, אבל אני שלמה עם זה.
יפעת

אגב, את מה שצבוע כאן צבעתי בבית חולים, כי אמא שלי התאשפזה במצב לא טוב לניתוח ועברה משם לטיפול נמרץ.
ניסיתי לעבור לאייפד ולתוכנת פרוקריאייט במקום עפרונות כדי לקחת את האיור איתי ולנסות לצבוע,
אבל החרדה והחיים לא ממש איפשרו לי לעשות מה שאני רוצה במינון שהייתי רוצה.
אלה החיים. דברים קורים. אז הרשתי לעצמי לחמול על עצמי ולהוריד רגל מהגז.
זה לא ביטל את תחושת האכזבה שלי מעצמי, אבל זה כן עזר לי להרגע קצת באיזשהו אופן.