״יום שישי את יודעת… יש בעיר השקה…״

היום היה לי יום שישי פעלתני במיוחד שהתברר בסופו כהרפתקה שקוראת תמיד רק לי. באמת. רק לקלוצית כמוני קורים דברים כאלה. 
היום התחיל בנסיעה לפתח תקווה לשיעור כתיבה נוסף אצל מאירה ברנע גולדברג שהיה מעצים, משמעותי וכייפי כתמיד. 
משם נסעתי לתל אביב להשקה מרגשת של ספר שזכינו להפיק מ-א׳ עד ת׳ עבור נוי סביון ברוש ״הפנתרה בחלוק הלבן״. 
לפני ההשקה החניתי את האוטו באיזה חניון בתל אביב ויצאתי משם עם משקפי שמש. לא סתם משקפי שמש, אלא משקפי שמש־ראייה. כי אני מרכיבה משקפיים. אהמהמה. 
הלכתי מעל ל-2 ק״מ ברגל ורק כשנכנסתי לקניון נפל לי האסימון לפתע שאופס… השארתי את משקפי הראייה באוטו… מה שאומר שעכשיו כדי לראות אני צריכה להסתובב כל הזמן ובכל מקום עם משקפי השמש. גם איפה שממש אין שמש. גם אם יש חושך. כי בלי המשקפיים אני פשוט לא רואה.
איזה פדיחות… 
אבל לא היתה לי ברירה. האוטו היה רחוק מידיי ולא הייתי מספיקה לחזור לאוטו ולצעוד עד להשקה בזמן. אז בלית ברירה זה מה שעשיתי. זו היתה שעת צהריים ולא לקחתי בחשבון שמתישהו יחשיך… 

נחזור לנוי ולספר שלה 🙂 
נוי הגיעה אלינו עם הגישה שאנחנו הכי אוהבים – ״אני רוצה להוציא את הספר הזה לאור ברמה הכי גבוהה שיש מכל הבחינות.
חשוב לי שהוא יהיה הכי טוב שאפשר. אם החלטתי ללכת על זה אני עושה את זה עד הסוף.״
וזו הגישה הנכונה, בעיניי, כשמוציאים ספר ילדים לאור. (ובה אני נוקטת גם עם הספר שלי כמובן). 

במה זה בא לידי ביטוי בפועל? 
בזה שנוי היתה מוכנה לשמוע ביקורת על כתב היד, לעבוד עליו, ולעשות כל מה שצריך כדי שיהיה טוב וראוי לפירסום. 
בזה שהיא סמכה עלינו. על המקצועיות שלנו ובבחירת בעלי המקצוע. 
היא שיתפה אותנו ברגשות שלה, ברצונות שלה, במה שחשוב לה וחשוב לה פחות.
בזה שהיא היתה מוכנה לשיתוף פעולה מלא ועם זאת נתנה לנו (לי כמפיקה ומעצבת) ולמאייר (עידן ברזילאי האדיר) חופש יצירתי אמיתי.
וזה כל כך חשוב כשמוציאים לאור ספר ילדים. 
היא הקשיבה לנו ולבעלי המקצוע השונים כשהבענו את דעתינו המקצועית וכיבדה אותן. 
וכן – גם הביעה את דעתה והתעקשה על מה שהיה לה חשוב עד שהגענו לעמק השווה בו כולנו מרוצים. 

ככה מוציאים לאור ספר ילדים שיש לו סיכוי אמיתי להצלחה. 
נוי החליטה שהיא הולכת עם זה עד הסוף וזה מה שהיא עשתה. 

כאמור נוי השיקה את הספר היום, באירוע השקה מרגש בתל אביב, אליו הגעתי במשקפי שמש. 
שמחתי לקחת בו חלק ולראות את ההתרגשות, האושר והגאווה שלה ושל משפחתה ולדעת שיש לנו חלק קטן באושר הזה. 

במהלך ההשקה החל להחשיך… ומצאתי את עצמי בקושי רואה משהו. 
ואז, כמובן, נגמרה לי הסוללה בפלאפון ומצאתי את עצמי אבודה בתל אביב (בלי אפשרות למצוא את האוטו) ועם משקפי שמש בחושך,
שבקושי ראיתי משהו דרכם. 
למזלי היתה איתי עורכת הספר המהממת, שירי צוק, שעזרה לי בעזרת הפלאפון שלה לכתוב את שמות הרחובות בדרך אל האוטו שלי, כדי שאוכל למצוא אותו באפלה. (תודה שירי! הצלת אותי).
כך יצאתי למסע אל עבר האוטו שלי שהיה יותר מ-2 ק״מ משם בחושך מוחלט, לאט אבל בטוח. 
To make a long story short 
בסופו של דבר הגעתי לאוטו אחרי שלל פדיחות ברחוב מול אנשים שלא הבינו מה נסגר עם המשקפיים ולמה אני שואלת כל כך הרבה שאלות. זרקתי את משקפי השמש, הרכבתי את משקפי הראייה ונשמתי לרווחה. הגיע הזמן לנסוע חזרה צפונה, הפעם עד עכו כדי להגיע בזמן, או קרוב לזה לפחות, לארוחת ערב משפחתית. 

נוי החליטה לכתוב ספר ילדים ולהוציא אותו לאור בעקבות מקרה שקרה לביתה והוביל אותה, כחלק מההתמודדות עם המקרה, וכמתנה לביתה, להוציא אותו לאור בתקווה שיעזור לילדים נוספים בהתמודדות עם פחד מרופאים/ צוות רפואי. 
באפשרויות הרכישה של הספר ניתן לרכוש עותק עבור ילדכם, או עותק כתרומה לילדים בבתי חולים שונים ברחבי הארץ. 3> 
מוזמנים לרכוש כאן: noysavion.com

נוי יקרה, 
תודה לך שבחרת בנו לעצב ולהוציא לאור את ספרך. 
נהננו מכל רגע בעבודתנו המשותפת ואנחנו מאוד מאוד גאים בך ובתוצאה.
מאחלים לך, לפנתרה המתוקה שלך ולכל משפחתך שפע של בריאות ואושר.
ולספר – המשך הצלחה מסחררת!
יפעת