אני כפיי ארימה

שתף פוסט

היום התחילה שנה חדשה. שנה טובה לכולם, אגב.
היום הזה תמיד מעלה בי מחשבות על השנה החולפת ועל מה שעוד יבוא. 
השנה אנחנו עומדים בפני שינוי מאוד גדול בסטודיו שלנו – גם וגם. אוטוטו אנחנו עוברים למשרד חדש! 
תמיד חלמתי על משרד נעים, אסתטי ומעוצב, מלא בספרים שעיצבנו והפקנו מכל עבר. 
והנה, השנה החלום הזה עומד להתגשם. 
ולא רק החלום הזה.
השנה מעבר לכל הספרים שאנחנו עובדים עליהם במרץ בסטודיו – אני עובדת גם על הספר שלי. כרגע עדיין עובדת עליו בראש בעיקר, אבל בקרוב תתחיל סדנת הכתיבה של מאירה ואני ממש מקווה שהיא תעזור לי ואצליח סוף סוף לכתוב אותו.
ספר לא יכול להתקיים בלי מילים. הוא מבוסס עליהן ואם אין לי מילים – אין לי ספר. 
פשוטו כמשמעו. 
חייבת לכתוב את הספר שלי. חייבת. השנה זה יקרה. 
ואולי עוד דברים יקרו. אני מקווה. 

אולי השנה אתגבר על עוד חשש ואחזור לאייר. 
הרי כל הזמן הזה, כשדמיינתי את הספר שלי הוא בעצם סוג של מאוייר אצלי בראש, וקשה לי לחשוב אפילו על האפשרות שמישהו או מישהי אחרים יאיירו אותו.
מה גם שמאיירים לא אוהבים שאומרים להם מה לאייר, ובצדק. 
אני לגמרי מבינה אותם. אני הרי מאיירת. או לפחות הייתי…
במקור, סיימתי את לימודי העיצוב והאיור שלי במכללת ויצו חיפה, כאשר כל הפרוייקטים שלי כולל פרוייקט הגמר היו מאויירים. גם אלה בעיצוב. 
כל החיים ציירתי. ממש מגיל אפס. תמיד שירבטתי על דפים, ציירתי עטיפות חדשות לספרים שקראתי (כילדה), ציירתי דמויות של דיסני ולוני טונס בלי הפסקה בכל השיעורים והציור, או מה שהבנתי מאוחר יותר, האיור, היה תמיד חלק ממני ומחיי.
החלום שלי היה לעצב ולאייר ספרים ואכן התמזל מזלי ולאחר שהקמתי את סטודיו גם וגם והתחלתי לעבוד כמעצבת ספרים עם הוצאות ספרים שונות קיבלתי גם הזדמנות לאייר. ולא היתה מאושרת ממני. 
בין היתר, זכיתי לאייר (ולעצב) סדרת ספרי נוער בשם ״כמעט מפורסמת״ מאת מיכל בכר (שהפכה גם לחברתי) עבור הוצאת הקיבוץ המאוחד ומאוחר יותר גם ״ידיעות ספרים״. הוזמנתי לימי חתימות בשבוע הספר וחתמתי על הספרים לצידה של הסופרת מיכל בכר והגשמתי את פסגת חלומותיי. 

קצת לאחר מכן הפסקתי לאייר. לגמרי. 
לא איירתי כמה שנים. 
לא שירבטתי אפילו. 
חשבתי שלא רציתי. הייתי בטוחה שזה רק בגלל שלקוחות איכזבו אותי בתחום הזה, שהיחס לזכויות היוצרים של המאיירים בתקופה ההיא מצד הסופרים הוא פוגעני ואני לא מוכנה לקבל את זה יותר. 
היום אני מבינה שזה לא היה רק זה. פשוט לא הייתי מסוגלת. 
(את הסיבה לכך, כרגע, עדיין קשה לי לשתף. אולי בעתיד אכתוב עליה כאן). 
ועכשיו – אני לא יודעת איך לחזור לזה. 
גם במקרה הזה ישבתי פעמים רבות מול דף ריק ולא ידעתי מה לעשות איתו. 
פחדתי. 
עד שהשנה, בפורים, הבן שלי התחפש למתאגרף. (סוג של רוקי אם תרצו), מורן (בעלי) צילם אותו, ומשהו בצילום הזה ממש קרא לי. לא יכולתי להתעלם ממנו וגם לא מה״קריאה״ הזו והתיישבתי לצייר את התמונה. 
ציירתי וציירתי ללא הפסקה עד שסיימתי. לראשונה מזה כמה שנים ארוכות.
ושוב הרגשתי את מה שהרגשתי פעם – שאני חוזרת לעצמי.
שאיור, ולצורך העניין רישום הפעם, הם חלק ממני ושאני לא יכולה ואולי אפילו אסור לי להתעלם מהם שוב ולהוציא אותם מחיי. כי בלי זה אין לי חיים בגוף. 
האיור היה חלק ממני כל החיים ולפתע עקרתי אותו בבת אחת ולא נתתי לו מקום יותר. ואפילו לא הבנתי שזה מה שאני עושה באותו רגע. באותן שנים. 
ברור לי שאני זו שחייבת לאייר את הספר שלי. אני ולא אחר/ת. 

יחד עם זאת ברור לי שאם אנסה לאייר ולא אוהב את התוצאה (פרפקציוניסטית כבר אמרתי?), או ארגיש שהאיורים לא ברמה מספיק גבוהה הראויה לפרסום – לא אפרסם. 
אני לא אוציא לאור ספר שלא מאוייר לעילא. 
הספר שלי יראה כאילו יצא לאור בהוצאת ספרים גדולה. למרות שאני מוציאה אותו בהפקה שלי. אני עושה את זה עבור הסופרים שלנו ואפעל כך גם עבור עצמי. 
אם לא אוהב את האיורים שלי והם לא יהיו מספיק טובים בעיניי – אתן למאייר/ת אחרים לאייר אותו עבורי. עד כדי כך הוא חשוב לי. 
אני מקווה שאצליח! תחזיקו לי אצבעות!

אני מחזיקה לכם אצבעות ולכולנו שתהיה לנו שנה טובה ונפלאה,
מלאה ביצירתיות, בריאות, כיף ושמחה. 
יפעת