ידעתי

ההגשה ממש מתקרבת כבר ובקושי הספקתי לצבוע משהו, למרות שליאורה נתנה הרבה יותר זמן מהרגיל. 
ההוצאה שלנו, גם וגם הוצאה לאור, מלאה בעבודה בחודשיים האחרונים טפו טפו, וכבר ממש קשה לי להגיע לדברים אחרים. 

אנחנו עובדים ממש מסביב לשעון בכל רגע אפשרי, שזה נהדר כמובן! אבל לא מאפשר שום דבר אחר. כולל ספורט, לבקר יותר את אמא שלי בשיקום, לפגוש חברות, פעילויות עם הילדים (שיצאו לחופשת הקיץ אגב, וזה מאתגר בפני עצמו) ועוד. 

בעבר, היו מקרים שבהם הצלחתי לצבוע בלילה, אבל הראייה שלי לאחרונה ממש לא משהו.
נראה לי שפורטי פוקל ממש בדרך אליי בצעדי ענק 🙁 מה שלא מאפשר לי לראות היטב מקרוב ולצבוע. במיוחד בלילה כשהעיניים כבר עייפות. 
מה שאני כן רואה בצורה מאוד חדה זה איך לא אספיק.
אנחנו תכף טסים לחו״ל (לחופשה שתוכננה חודשים מראש ותהיה הגשמת חלום לנו ולילדים) ומיד כשנחזור מתקיימת ההגשה.

אולי אקח את הכל איתי ואנסה לצבוע שם? 
נשמע לי Far fetched משהו. 
מה גם שהבטחתי לילדים זמן שהוא רק שלנו ושלהם בלי עבודה ואני מתכוונת לעמוד בהבטחתי. 

האכזבה מטפסת במעלה גרוני מאיימת לחנוק אותו מדמעות ולצאת בפרץ שלא יבייש זרנוק של כיבוי אש. 

כנראה שלפעמים יש דברים שלא אמורים לקרות בזמן שהוכתב להם. 
כנראה שדברים אחרים אמורים לקרות עכשיו.

אולי זה פשוט אומר, שאחרי תקופה כל כך כל כך קשה ומאתגרת,
אני צריכה לקחת קצת אויר מהלחץ הנוראי הזה, להגשים קודם את החלום שלנו עם הילדים
ואז לחזור, לצבוע ולהגשים גם את מיץ פטל. ברגוע.

גם אם לא אגיש בזמן, אני אגיש. 
Been there. Done that.
לפעמים אלה החיים וזה מה שצריך לעשות. 

אני עושה כמיטב יכולתי. חייבת להזכיר לעצמי. 
אני עושה כמיטב יכולתי וגם אם לא אעשה עכשיו – אעשה.
וזה מה שהכי חשוב. להיות בעשייה ולהתקדם. 
גם אם זה בקצב שלי. 

תחזיקו לי אצבעות, 
יפעת