כגודל הציפיות גודל האכזבות

עברו כבר 3 שבועות מסיום קורס האיור. 
״נו, והשלמת את האיור החסר של בית המכשפה? שידרגת את איור הגמר שלך כמו שרצית?״
איזה שידרגת ואיזה נעליים. 🙁 
מהרגע שהסתיים הקורס התחיל עומס מטורף ויוצא דופן מהעומס הרגיל אצלנו בהוצאה. 
איפה אני ואיפה העפרונות שלי? בשני חדרים נפרדים. 
איפה אני והרעיונות שלי לאיור? בתוך הראש. מציקים לי כל הזמן. נון-סטופ. 
כל כך בא לי לאייר את בית המכשפה. יש לי מלא רעיונות ואפס זמן לביצוע. 

אני שמחה מאוד ומודה על העומס בהוצאה שהוא מבורך בפני עצמו ומוזמן לבוא כל יום כמובן 🙂
אבל גם מאוד מאוד בא לי לאיירררררר. איזה כיף שזה מה שכתבתי עכשיו. 
בא לי לאייר! 

כבר כמה שנים טובות שלא היה ״בא לי לאייר״. וכ״כ רציתי שיבוא לי. 
ומי לא בא? החשק. המוזה. הרצון. ומי מאוד נכח ועצר אותי? הפחד. 
איור היה תמיד משהו שעשיתי בשבילי. לא ידעתי איך להפסיק עם זה. זה היה חלק ממני.
מהרגע שלמדתי לאחוז בעפרון. אפילו כשדיברתי בטלפון עם אנשים, תמיד שירבטתי. בשיעורים בבית הספר ובויצו. תמיד.
עד שיום אחד – בום. 
הפסקתי. 

אני לא חושבת שזה באמת קרה ביום אחד. אבל זה בהחלט היה די פתאומי. 
יום אחד אמרתי לעצמי: דיי! אני לא מאיירת יותר עבור לקוחות. וזהו. שם זה נגמר. 
חשבתי שזה נבע מזה שהיחס למאיירים (אז וגם היום זה עדיין קורה, כך מספרים לי עמיתיי) היה דיי מבזה.
מנצלים אותם, לוקחים להם את זכויות היוצרים ולא מוכנים לשלם עליהם, ומתייחסים אליהם כגזלנים ולא הוגנים
אם הם מעזים לבקש את התשלום שמגיע להם על פי חוק. במקרה שלי התמזל מזלי ויצא לי לעבוד עם כמה סופרים
והוצאות שהיו הוגנים אליי, אבל גם עם כמה שלא, או שגיליתי בדיעבד דברים שהכעיסו אותי – וזה שבר אותי. 

רק בשנה האחרונה הבנתי שזה לא היה רק זה. כי אם זה היה רק זה, הייתי ממשיכה לאייר לעצמי. לשרבט. לרשום.
אבל הפסקתי לגמרי. פתאום. הכל. 
ואז הבנתי שזה קשור למשהו אחר לגמרי. לטראומה שחוויתי בעבר ולא קשורה ספציפית לאיור בעליל.
אני לא אפרט כאן את הטראומה עצמה כי זה נושא כאוב שלקח לי כמה שנים טובות להתגבר עליו.
אבל אני כן אשתף ואומר שהטראומה הזו הכניסה אותי לבועה של לחץ אטומי שהדרך לצאת ממנה היתה ארוכה ועדיין לא לגמרי הסתיימה.
הבועה הזו נעלה אותי בתוך עצמי וגרמה לי לשכוח מעצמי. לא הייתי קיימת עבורי. לא הייתי חשובה לעצמי ושם בנקודה הזו, הפסקתי.
הפסקתי לאייר לחלוטין ומבלי לשים לב, הפסקתי, לתקופות ארוכות, לעשות עוד דברים ששימחו אותי והיו חלק מהותי ממי שאני. 
הדבר היחידי שעשיתי ונהנתי ממנו היה לעבוד. והרבה. מאוד. 

בשנת הארבעים שלי חל המפנה. ביום הולדת 39 הבנתי שאני חייבת לסדוק את הבועה, לנשום קצת אויר ולמצוא את עצמי מחדש.
ולאט לאט שיניתי את אורך החיים שלי וחזרתי לעשות דברים שמשמחים אותי. חזרתי לעצמי וחזר לי הצבע ללחיים.
ועם זה הגיע גם חשק עמום ופחד עצום לאייר. 
וכשהרגשתי שאני חייבת להוציא את הספר שלי לאור הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה שיעזור לי לאייר שוב.
לקבל אומץ. ללמוד שוב ולקבל את הביטחון חזרה במי שהייתי – מאיירת.
גם אם זה יהיה רק בשביל עצמי. חלק מהתהליך של לסדוק ולשבור את הבועה.

ועכשיו כשסיימתי את קורס האיור הראשון וקיבלתי את הדחיפה והתמיכה הבאמת אינסופית של מורתי ליאורה (ותודה לך על זה),
אני יכולה באמת להגיד ״בא לי לאייר!״, וזה מרגש אותי כל כך שאין מילים בפי לתאר עד כמה. 
אז גם אם לא איירתי עדיין את בית המכשפה, אני מסתפקת כרגע בהרגשה הנהדרת הזו של ״בא לי!״,
ובא לי גם לקנות שוב צבעים ועפרונות חדשים. וזה כיף ומרגש.

מאחלת גם לכם לסדוק את ״הבועה״ שלכם,
ולקבל חשק לעשות מה שבא לכם 🙂 
יפעת