מאוכזבת מעצמי. 

״הי ליאורה, לצערי לא הכנתי את המשימה של השבוע.
אני בפיגור אחרי כל הכיתה עוד במשימות קודמות וזה מצטבר לי. מתקשה לעמוד בקצב וכרגע גם לא מרגישה טוב,
אז אני מתנצלת ומקווה להתקדם עם זה בהמשך ולשלוח לך, אם זה בסדר.״ 

ליאורה (מורתי לאיור) הסכימה כמובן. אבל אני הרגשתי נורא. אני לא רגילה לא לעמוד בדד ליין. 
עם לקוחות זה לעולם לא יקרה. אבל כאן, זה נופל בין הכסאות כשאין לי ברירה, ואני מאוד מאוד לא אוהבת את זה.
זו לא אני. אני לא כזאת. 

אבל זה גם לא רק חוסר בזמן בגלל עבודה והחיים, זו גם שוב חרדת הדף הריק הזו ששבה לתקוף אותי. 
הפעם המשימה היתה מורכבת יותר – בית המכשפה מתחת לים. 
עשיתי מחקר, דמיינתי בראש ולא היה לי מתי לבצע. אבל גם אם היה לי, הדף היה נשאר ריק. כי פחדתי. 
זו האמת. ואכזבתי את עצמי. 

כשהגיע השיעור וכולן הציגו את בתי המכשפה שלהן כאב לי.
גם אני רציתי להיות חלק מהשיעור. אבל לא הגשתי.
למדתי ממה שכולן עשו אבל רציתי גם לקבל ביקורת.
והכי גרוע, יצא שבסוף לא הגשתי את התרגיל הזה בכלל, כי כבר עברנו לפרוייקט הסיום והייתי חייבת להצליח בו. 
חייבת. 

אני מנסה להגיד לעצמי שזה חלק מהעניין. שלא תמיד מספיקים וזה בסדר. 
ליאורה גם תומכת בי ואומרת לי תמיד לסלוח לעצמי, אבל משהו אצלי בראש חוזר ואומר: זה לא בסדר! את יכולה יותר! 
אין מה לעשות. What’s done is done ועכשיו אל פרוייקט הסיום!

קדימה. 

תחזיקו לי אצבעות,
יפעת